לא קם צידוק לדחיית מועד העיון במסמכים- ביהמ"ש יתערב בהחלטה

1.                   ביסוד הכרעה זו עומדת שאלת העיתוי בעיון במסמכים בהליך האזרחי. המבקשים עותרים להרשות להם לערער על החלטת בימ"ש השלום בבאר-שבע, לפיה נדחתה בקשתם לעיין בהעתק מהקלטות שהוזכרו בתצהיר גילוי המסמכים מטעם המשיב ולהארכת המועד להגשת תצהירי עדות ראשית עד שלושים יום לאחר מועד העיון.

המשיב הגיש תביעת פינוי מקרקעין נגד המבקשים. ניתן צו לגילוי ועיון במסמכים. בתצהיר לגילוי מסמכים כתב המשיב - "הקלטות של שיחות עם עדים פוטנציאלים (חסוי, הוכן לצורכי המשפט)". המבקשים הגישו בקשה להורות למשיב לאפשר עיון במסמכים האמורים ולהאריך את המועד להגשת תצהירי עדות ראשית. המשיב התנגד לכך בטענה שמדובר בחומר חסוי הואיל וההקלטות הוכנו לקראת ולצורך דיון משפטי. נטען ששאלת מהימנות המבקשים ועדיהם הינה סוגייה מכרעת בתובענה והדרך של המשיב להתמודד עם עמדת המבקשים הינה ע"י הצגת הקלטות בפני עדי המבקשים במהלך חקירתם הנגדית. לדברי המשיב הקלטת היא הכלי היחידי להתגונן בפני גרסתם העובדתית של המבקשים.

בימ"ש קמא החליט שאין מקום לדון בשאלת חיסיונן של ההקלטות לנוכח דברי המשיב שבכוונתו להשתמש בהם במהלך המשפט ואף להגישם כראייה. מכאן זכותם של המבקשים לקבל את הקלטות ונותרה שאלת העיתוי. בית משפט קמא ציין שקיימות שלוש אפשרויות - האחת, חשיפת הקלטות כבר בשלב הנדון; השניה, חשיפת הקלטות לאחר הגשת כל עדויות הצדדים, לרבות התצהיר מטעם המבקשים; השלישית, חשיפת הקלטות לאחר החקירה הנגדית של עדי ההגנה. בית משפט קמא מצא לנכון להורות על עיון, כאמור בשלב השני. לדעתו של בית משפט, תוצאה זו הינה מאוזנת, שכן מצד אחד חשיפת הקלטות  בשלב האמור, לא תפגע בהגנתם של המבקשים, אך מצד אחר חשיפת הקלטות כבר בשלב הנידון, עלולה לסכל את גילוי האמת, למשל, על ידי תיאום גרסאות בין עדי המבקשים. בהגיעו למסקנה זו, הסתמך בית משפט קמא על הלכת סויסה (רע"א 4249/98 סויסה נ' הכשרת היישוב, פ"ד נ"ה (1) 515).

2.                   המשיב תומך בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא תוך שהוא מדגיש שההקלטות בוצעו לצורכיי המשפט. מכאן דעתו שהחומר חסוי. מסכים אני עם בית משפט קמא, שמשהודיע המשיב שבכוונתו להציג את החומר בפני המבקשים במהלך המשפט, אין הוא יכול לאחוז בקרנות החסיון. טענת חסיון וכוונה להשתמש בחומר במהלך המשפט, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. הטעם בדבר, שהמאפיין הבולט בטענת החסיון, הינו הרצון לשמור על סודיות מידע מפני היריב. לעומת זאת, כוונה לעשות שימוש בחומר במהלך המשפט, משמעותה שהיריב יזכה לעיין בו. חומר שנערך לצורכי משפט וללא כוונה לחשפו במהלך המשפט, עשוי להנות מכלל החסיון. ברם, אין זה המקרה פה. עסקינן במחלוקת לגבי עיתוי העיון וזוהי סוגיה נפרדת.

כדי לעמוד על האינטרסים המתחרים בסוגייה הנידונה, ראוי להסביר את גישת המשפט הישראלי בנושא גילוי מסמכים בהליך האזרחי והרציונאל לכך.

3.                   הכלל הוא גילוי מירבי. על הצדדים לשחק בקלפים פתוחים. וזאת דווקא מפני שלא מדובר במשחק אלא במשפט. השאיפה היא להגיע לאמת. הגילוי נועד למנוע מצד אחד להפתיע "את יריבו במהלך המשפט בראיה בלתי צפויה וכך יכשיל את יריבו, שלא היתה בידו אפשרות לבדקה ולהכין חומר ראיות לסתור" (ספרו של ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 151). הצגת הרציונל סוללת את הדרך ליוצא מן הכלל, מקום בו דווקנות יתר לכלל עלולה לשבש את המטרה האמורה. כפי שצויין בעניין סויסה: "יש שבית משפט נדרש לאזן בין זכות הגילוי והעיון לבין אינטרסים אחרים שבגדרם עשוי הגילוי להביא לשימוש בזכות שלא בתום לב" (שם, עמ' 7).

נדמה שהמשפט הישראלי עומד בפני דילמה מסוימת. כאמור, מתן הזדמנות לצד להתכונן להצגת ראיותיו ע"י עיון בראיות הצד שכנגד, עשוי לתרום לגילוי האמת ולמנוע מצב בו המשפט מוכרע על פי מבחנים לא ראויים כגון, רמת זכרון, מהירות מחשבה וכו'. נדמה, כי הדברים נכונים ביתר שאת בעידן בו משפטים לא מעטים מורכבים מבחינה עובדתית. ואולם, האם גילוי מירבי תורם תמיד לחקר האמת? ברי, כי צד שאינו אומר אמת מעוניין בהליך הגילוי כדי שלא להחשף. יהא זה לגיטימי לשאול מדוע יש לסייע לצד או לעד שהאמת אינה נר לרגליו?

חקר האמת יוצר מתח. לעתים נכון לגלות חומר ולעתים היפוכו של דבר. ברור ששיטות משפטיות שונות עשויות להגיע לתוצאות שונות בדבר פתרון הדילמה. שיטה משפטית מסויימת אף עשוייה לעבור תמורות. תקנות סדר הדין האזרחי מתוות את הדרך. הכלל הוא גילוי מירבי. זוהי עמדת השיטה. גם אם יש מקום לסטייה מן הכלל, ויש מקום, על בית משפט להעזר במנגנוני שמירה כדי שהיוצא מן הכלל לא יהפוך לכלל. לדוגמא, משמתקיימת מחלוקת עובדתית, במקרים רבים דרכו של צד להגדיר את יריבו כ'שקרן', בין אם הדבר נכון, בין אם לאו. לכן אין די בתיאור האמור כדי להביא לשינוי בכללי הגילוי - אחרת נקודת האיזון תופר. העולה מכאן שהנטל רובץ על הטוען שאין עליו לגלות חומר רלוונטי. אין הוא יכול להסתפק בטענה סתמית שהוא רוצה להפתיע את יריבו כדי למנוע ממנו לשקר. עניין זה בעל נפקות במקרה דנא כפי שיובהר בהמשך.

4.                   יש קשר בין עקרון הגילוי המירבי לבין מועד הגילוי. התקנות מסדירות לא רק את דרכי הגילוי אלא אף את מועדם. השיקולים המעשיים והעקרוניים שתומכים בגילוי מירבי רלוונטים, אפילו בעוצמה פחותה, לגילוי מוקדם ולא מאוחר. גילוי נדחה מהווה אי גילוי במובן מסויים. אם ההנחה היא שעיון באמתחתו של היריב עשוי לסייע לצד להתגונן במובן החיובי כדי שהאמת תתברר, הרי יעד זה לא יושג באופן מלא דרך גילוי שאינו בעיתו. הפתעת צד ע"י הצגת ראייה בלתי צפוייה עלולה להכשיל את יריבו מאחר ולא קיבל הזדמנות נאותה להתכונן ולהכין חומר ראיות לסתור, הרי הדבר עשוי להיות נכון לא רק במצב של אי גילוי אלא גם במצב של גילוי מאוחר. אף אם יש מקרים בהם הפתרון הראוי הוא צו גילוי במועד מאוחר יותר - ומקרים כאלה יש בנמצא - אין להפוך תוצאה זו למצב הרצוי באורח כללי. כפי שצויין בפסק דין סויסה, קיימת חזקה בתביעות אזרחיות "שיש מקום לגילוי כללי של מסמכים ולעיון בהם בעתו, בין כשמדובר במסמכים "מועילים" ובין כשמדובר במסמכים "מזיקים".

5.                   נגזר מהאמור שעל השיטה לקבוע כללים, אם כי פתוחים ולא נוקשים שבאמצעותם תתאפשר דחיית מועד הגילוי במקרים המתאימים, אך להימנע ממצב בו היוצא מן הכלל הופך לכלל.

בעניין בנק לאומי לישראל, הציעה כב' השופטת (כתוארה דאז) ה.גרסטל כללים בנידון וכך קבעה: "כאמור, נקודת המוצא לעניין גילוי ועיון במסמכים היא גילוי מירבי שתכליתו לחתור לחקר האמת. בעל דין שטוען שיש לחרוג מן הכלל, עליו הנטל להסביר מדוע יהא זה צודק ויעיל שלא לאפשר לצד שכנגד לבדוק ביסודיות ולהתייחס בפירוט בגרסתו העובדתית אל המסמכים שמבוקש לדחות את העיון בהם. נסיבות מעין אלו הוכרו, דרך כלל, בתביעות נזיקין המתנהלות נגד חברות הביטוח, במצבים שבהם התובע, שהיה נוכח בשעת האירוע נושא התביעה, מחזיק בתמונה העובדתית במלואה, ועל חברת הביטוח ללקט באמצעיה כל בדל של ראיה כדי להגיע לחקר האמת. במצבים כגון דא ראוי לאפשר דחייה גילוי ראיות שיש בהן כדי להפתיע את התובע, ולסתור את גרסתו העובדתית שלו.

אלא, שמשעסקינן בתביעה כספית רגילה, שבה אוחזים הצדדים, פחות או יותר, באופן שווה במסמכים ובראיות - אין לחרוג מן הכלל, ולאפשר לצד האחד יתרון דיוני גרידא על פני הצד האחר (בר"ע (ת"א) 13882/97 בנק למסחר בע"מ ואח' נ' עמיר כהן (לא פורסם)" (בר"ע (תל-אביב) 1753/04 - בנק לאומי לישראל בע"מ נ' חנן גולד - סעיף 3).

6.               מוכן אני להניח שייתכן מצב שגם בתביעה כספית רגילה יש לחרוג מן הכלל של גילוי בעיתו. אך כאמור, הנטל רובץ על המשיב במקרה זה. בפועל הוא נשען על הטענה שהוקלטו שיחות עם עדים פוטנציאלים. הסברו של ב"כ המשיב הינו כללי מדי ואינו מצביע על קיומו של חריג. לדבריו, המבקשים טענו לקיומו של הסכם שיתוף מגרש בעל פה שלו היה שותף צד ג' בשם דמרי. המשיב כך נטען, חשש שעדים מסויימים עשויים להמנע מלהעיד אמת. מטרת ההקלטות היא לאפשר לב"כ המשיב לתקוף את העדים האלה בחקירה נגדית ע"י הצגת גירסת האמת שהוקלטה. עוד הוסיף המשיב שגילוי שמות העדים או תוכן עדותם עלול לפגוע בו ע"י כך שיימנע מלהזמינם או שיישב את הסתירה בדרך לא דרך. אני למד מכך שעסקינן במחלוקת עובדתית והמשיב מבקש מבית המשפט להניח שעדים מסויימים חוששים לומר את האמת והיה והחומר יוודע למבקשים, תימצא הדרך להתגבר על הקושי. אינני סבור שדי בנימוקים אלה כדי להצדיק דחיית מועד הגילוי. כפי שציין ב"כ המבקשים מרשיו כבר מסרו גירסה בבקשה למתן רשות להתגונן בהליך זה. התאור של המשיב כללי ביותר ודורש מתן אמון רב בהערכתו ובחששותיו כלפי המבקשים. כפי שציין ב"כ המבקשים, לא מוסבר מדוע עניין קלטת השיחה בין המבקשים לבין צד ג' שונה מתכתובת אחרת בין אותם צדדים. בל נשכח שהמבקשים אינם צד להקלטות. אמת, בית משפט קמא ערך איזון בכך שדחה את הגילוי לשלב השני ולא לשלב השלישי כפי שהוסבר לעיל אך תחילה יש לדון בשאלה המקדמית, האם ישנו צידוק לדחות את מועד הגילוי בכלל. במקרה דנא, לא מדובר בצד שהינו מחוץ לתמונה הכללית בזמן התרחשותו כגון חברת ביטוח שאין לה מידע אישי בדבר הדרך בה התרחשה התאונה. כאן עסקינן במחלוקת עובדתית גרידא. אכן יש פירוט מסויים ע"י המשיב אך הוא דל ואינו מוסיף. המשיב אף אינו מוכן לגלות מהם שמות העדים, מתי התנהלה השיחה ומה הרלוונטיות של תוכנה ולו בקווים כלליים. חוששני שקבלת עמדת בית משפט תביא לקביעת כלל של דחיית מועד הגילוי במקרים של מחלוקת עובדתית גרידא כאשר אין זו עמדת הפסיקה בשל הנימוקים שפורטו לעיל. על פי תקנות סדר הדין האזרחי, שלב הגילוי ההדדי אמור להתרחש טרם שלב הכנת התצהירים. כאמור, ניתן לסטות מן הכלל ובוודאי ביתר קלות כאשר מדובר בדחיית מועד הגילוי מאשר אי גילוי בכלל, אך יש לבסס זאת. ביסוס כזה אינו נמצא. המשיב אינו מוסר פרטים מינימליים במקרה דנא. זהו חסר של ממש. התיאור של המבקש כל כך לא מפורט שאף לא מצאתי לנכון, בהעדר תשתית, להורות לבית משפט קמא לעיין בחומר טרם מתן החלטתו. נוסף על כן, המשיב לא ביקש זאת.

החלטת בית משפט קמא אינה מתמודדת עם הקשיים שהובאו, על כן מצאתי לנכון להתערב בה בשים לב לכלל שעל בית משפט שלערעור להתערב בהחלטות מעין אלו במשורה (ראה החלטת כב' השופט רובינשטיין ברע"א 5756/06 אליהו חב' לביטוח נ' פי.אד בע"מ). ייתכן ולו המבקש היה מבסס את בקשתו באופן מלא יותר, היה מקום לשקול את הענין באופן אחר. אמנם אין לבית המשפט אלא לפסוק על פי המקרה, כפי שהובא בפניו.

ב"כ המשיב הסתייג מהדרך הדיונית בה המבקשים הביעו את הסתייגותם מאי גילוי המסמך. ברם, הואיל והמשיב הציג את התנגדותו לגלות את המסמך על בסיס טענת החיסיון שלא התקבלה, ובצדק ע"י בימ"ש קמא ממילא המארג הדיוני השתנה עקב כך ועל כן אין להסתייגות האמורה מהדרך הדיונית של המבקשים, משקל של ממש.

7.              לאחר עיון בתגובות הצדדים החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. זאת בשל המימד העקרוני בבקשה וההשלכה של העדר דיון בבקשה על ניהול המשפט בבימ"ש קמא.

הערעור מתקבל.

הנני מורה על ביטול החלטת בימ"ש קמא ותחת זאת קובע כי על בית המשפט לתת הוראות חדשות ולקבוע מועדים חדשים בהתאם לנפסק לעיל. עם זאת, ולנוכח כל הנימוקים שפורטו למעלה, מצאתי לנכון להוסיף כי אין בתוצאה האמורה כדי למנוע מהמשיב, היה ויחפוץ בכך, להגיש תוך שבועיים מתום הפגרה בקשה חדשה בדבר מועד הגילוי, בהתאם לאמור בפסק דין זה. אינני מתעלם מהכלל לפיו אל לו לצד להגיש בקשה יותר מפעם אחת, אך הואיל ומדובר בהליך תלוי ועומד - אין לשלול הגשת בקשה נוספת במקרה המתאים. היה והמשיב יגיש בקשה חדשה, כמובן אינני מביע כל עמדה פרט לכך שנכון יהא לדון בבקשה כזו לגופו של עניין. לעומת זאת, היה ולא תוגש בקשה כזו תוך המועד שנקבע - מתבקש בית המשפט לקבוע את התיק במועד קרוב, בהתאם ליומנו.

המשיב ישלם הוצאות ושכ"ט המבקשים בהליך זה בסך - 1,500 ש"ח להיום.